הנה התחיל חודש נובמבר. בתקופה הזו של השנה, אני בדרך כלל מאושרת מהגשם שכבר כאן, האוויר שמתקרר כל יום והילדים שהולכים לישון קצת יותר מוקדם כי “כבר חושך, לילה, אז מה אם 19:00”
ואני גם ממש עסוקה.
נובמבר בעסקית זה חודש עמוס ביותר. כל שנה בתקופה הזו אנחנו או לפני או במהלך או אחרי הוועידה השנתית שלנו. וכל אחת מהאפשרויות האלה היא אוסף של המון (המון) עשייה!
ה 1 בנובמבר, 2017 – הוועידה השנתית השלישית שלנו בעיצומה.
לא יודעת אם חווית פעם התרגשת כזו של “עוד רגע יהיו כאן 250 נשים וכולן כאן בגלל הבייבי שלי” אבל אני יכולה לספר לך שזו התרגשות של חודשיים מקדימים והיא נמשכת עוד חודש אחרי.
3 חודשים של סטרס, עומס, התרגשות, גאווה ובעיקר המון צ’קליסטים עם טושים זוהר וסימוני וי.
אין.
אבל הגוף זוכר את התחושה מדגדגת באצבעות שמשהו גדול חייב לקרות.
משהו כזה שצריך להתכונן אליו בטירוף, להרים אותו מ 0 ובפחות מ 0 תקציב ולייצר ממנו תהודה כלל ארצית.
הגוף זוכר והראש לא מפסיק לעבוד “איך אני עושה שזה יקרה?”
הגאנט השנתי שרק הוכן לא מזמן (השנה שלנו מתחילה בספטמבר אז יולי-אוגוסט הם חודשי הגאנט, אבל עוד נדבר על הטרפת הזו בפעם אחרת 
ברובו לא רלוונטי.
נותרו ממנו רק רעיונות ונושאים אבל נשטפו ממנו כל ההפקות ואיתן גם לא מעט מההתרגשות.
אז מה עכשיו?
נתונות לחסדי הממשלה, הוירוס, התחלואה, הקרובים והקרובות שלנו.
הרעיונות עוד כאן – רק הביצוע צריך להשתנות.
תחושה של חוסר מיצוי, משהו חסר.
עובדת על למלא אותו מחדש ממש עכשיו.
וואלה לא פשוט. אבל פשוט זה לחלשות אצלנו – זה אתגר שחייבות לפצח.
ועל זה נאמר…. to be continued
